בצירוף מקרים מר, בזמן שנלחמה עבור חולים אחרים בעמותה הישראלית לסרטן העור, התברר לענבל כהן־תובל כי כעת זה אביה שזקוק לעזרה במאבק במחלה. כעת היא מספרת כיצד החיבור בין האישי למקצועי סייע לה להבין טוב יותר את ההתמודדות עם המחלה.
עמותות חולים הן לא אחת תוצאה של אדם שהוא או מי מבני משפחתו מצאו את עצמם יום אחד מתמודדים עם מחלה קשה והחליטו שיש לעשות מעשה למען חולים אחרים. אלא שבמקרה של ענבל כהן־תובל, ששימשה עד לפני כמה חודשים כמנהלת העמותה הישראלית לסרטן העור, הדברים קרו בסדר הפוך – שנה וחצי לאחר שהגיעה לתפקיד, אובחן אביה בסרטן העור.
אלו היו ימי הקורונה, כשהדאגה של כולנו להורים ולמבוגרים שמא ידבקו בנגיף הייתה גבוהה מאוד, אלא שלענבל כהן־תובל התווספה עוד דאגה – אביה החל לסבול מכאבים חזקים באזור האחורי של הראש, האזור החל להתנפח, הכאבים לא הרפו לאורך היום וגם בלילה והוא עבר מרופא לרופא, החליף אנטיביוטיקה אחת באחרת, אך שום דבר לא עזר. "בגלל שעוד היה עלינו ללכת אז עם מסכות, הדבר הראשון שכולם חשבו זה שהוא פיתח רגישות לגומיות של המסכה, כי הכאבים התחילו באזור שבו הן מונחות, אלא שגם אחרי שהצליח לסדר את הלו"ז שלו כך שיוכל להיות במשך ימים ושעות בלי מסכה, הכאב לא חלף. ואז החלו סדרת בדיקות, כל רופא אמר שזו דלקת אחרת ובמשך חודש וחצי הוא נטל כשלושה או ארבעה סבבים של אנטיביוטיקה. "משהו נראה היה לי לא תקין". בזמן שהרופאים חשבו שמדובר בדלקת, כהן־תובל, שהייתה מוקפת אז בעולמות הסרטן, החלה לחשוד שמדובר במשהו חמור יותר. "הדעה הרווחת בציבור היא שסרטן לא כואב, ואם זה כואב לך זה כנראה לא סרטן. אבל בתור מי שנמצאת בתחום, אני יודעת שזה לא נכון. כל הזמן הזה קינן בי הרעיון שאם כל האנטיביוטיקה בעולם לא מצליחה לעצור את זה אז זה לא דלקת, ויש שם כנראה משהו עמוק יותר. התחלתי לחשוב שזה גידול והחלטתי לשלוח אותו לאונקולוג מומחה ראש צוואר. חששתי שההורים ילחצו, והסברתי להם שהוא אומנם אונקולוג אבל הוא גם הרבה דברים אחרים, ובעצם יכול לראות את התמונה בכללולתה. ביני לבין עצמי, ידעתי בדיוק למה אני שולחת אותם דווקא לרופא הזה".
ספרי על היום שבו קיבלתם את האבחנה.
"באותו יום היו אמורות להיות הפגישות הראשונות שלי בכנסת לגבי התוכנית הלאומית למניעת סרטן העור, תוכנית שקידמנו בעמותה מול משרד הבריאות. בתשע בבוקר בדיוק עמדתי לצאת מהבית, התיק כבר היה עליי כשאימא שלי התקשרה וסיפרה לי שזה סרטן. ביקשתי ממנה שמייד תשלח לי את הסיכום הרפואי כדי שאוכל כמה שיותר מהר להבין במה מדובר ואדע לאיזה מהקולגות שלי לפנות. בינתיים כבר התקשרתי לחברה שתחבר אותי לעמותה של גידולי מוח ובאותו הזמן קיבלתי בוואטסאפ את הצילום מאימא שלי, ואני רואה שכתוב בסיכום Squamous Cell Carcinoma, סרטן העור של תאי הקשקש, ואני לא הבנתי מי צוחק עליי ולמה".
העובדה שיש לך את הידע והכלים איך להתמודד עם המחלה הזו עזרו לך להתמודד עם הבשורה?
"מצד אחד, ידעתי מה לעשות ולא הייתי צריכה להתחיל לחפש מישהו שיכווין אותנו, מצד שני המצב שלו היה גרוע מאוד, וכשישבתי מול הרופא והוא אמר שהסרטן לא נתיח, כי הסרטן מפושט והאזור בעייתי מאוד, הבנתי את מה שההורים שלי לא כל כך הבינו, שזה הזמן להתחיל להתפלל שהטיפול יצליח. ש־50% אומנם מחלימים אבל יש 50% אחרים שעבורם אין עוד אופציה. למזלנו הטיפול השפיע והיום הוא כבר שנתיים בטיפול".
הסיפור של אבא שלך השפיע על הדרך שבה ניהלת את העמותה?
"באותה תקופה חבשתי שני כובעים, מצד אחד מנכ"לית העמותה ומצד שני כ-Care Giver (בני משפחה המטפלים בבני משפחה חולים). הצורך לתמוך באבא שלי ולראות את ההתמודדות של אימא שלי שפך אור אחר על הנושא הזה, ובסופו של דבר זה חיזק את הפעילויות של העמותה לכיוונים מסוימים וכך הלכנו והתמקצענו יותר ויותר בעולמות האלו, למשל בתוכנית של מלוות ומלווים, שהם למעשה חולות וחולים שהחלימו ועברו הכשרה מדויקת וספציפית לליווי של חולות וחולים חדשים".
אחרי שלוש וחצי שנות פעילות בעמותה, החליטה כהן־תובל להיפרד מתפקידה לטובת הפרויקט החברתי הבא שלה. את המפגש האישי והמקצועי עם סרטן העור, היא מסכמת כך: "לנפש שלנו יש כוח גדול מאוד בהחלמה. בן אדם, מעבר לטיפול רפואי שהוא מקבל, צריך להרגיש שיש מי שמקשיב לו, שיש מי שרואה אותו, הוא צריך להבין את הדברים שעוברים עליו ושהוא בעצמו מבין את הסימפטומים ושיש מענה לסימפטומים שחלים עליו. כל הדברים האלו הם האל"ף בי"ת בעמותה הישראלית לסרטן העור. הם רואים את המטופלים, הם האוזן הקשבת שלהם והם מספקים לחברי העמותה גם את כל המידע שצריך – לדעת מה יש להם, לדעת מה האופציות הטיפוליות שלהם ולשלוט בניהול המחלה שלהם. זה נותן להם הרבה כוח להמשיך".
