כשחודש המודעות לסרטן השד הגיע, מיכל (36), אם לשלושה ילדים ואשת קריירה, החליטה לא לקחת סיכון ולמרות גילה הצעיר ניגשה להיבדק וגילתה שהיא חולה. היום היא מספרת שזה קרה בדיוק מתי שהיה צריך לקרות, והיא ניגשה למשימה מתוך אמונה שלמה שהסוף של הסיפור הזה מוכרח להיות סוף טוב
מיכל פסטין | מחלימה מסרטן שד
אומרים שאין זמן נוח לחלות בסרטן, אבל בדיעבד, העיתוי היה מושלם. שנה קודם לכן ניגשתי לבדיקה בפעם הראשונה. במסגרת התפקיד שלי בעבודה במחלקת משאבי אנוש, כל שנה בחודש אוקטובר הייתי מעורבת בהזמנת פעילויות והרצאות לחודש המודעות לסרטן השד, כך שאת הנתונים הכרתי היטב. אומנם הייתי צעירה, אבל החלטתי שגם אני אגש להיבדק בצורה מסודרת, בדיקה שיצאה תקינה. שנה עברה, שוב הגיע אוקטובר והתלבטתי האם לקבוע תור. הרי אני עדיין צעירה, ואולי לא כל שנה צריך. כמה שבועות לאחר מכן, חברה שנבדקה בזכות חודש המודעות גילתה שהיא חולה וביקשה שאבדק גם. הסכמתי. ואז הגיע ההלם – משום מקום, רק בת 35, בלי רקע משפחתי, בלי נשאות למוטציה כזו או אחרת – גיליתי שאני חולה בסרטן השד. והעיתוי? אם הייתי מחכה חודש נוסף יכול להיות שזה כבר היה מאוחר מדי. הגידול כבר התפשט לבלוטות הלימפה, וזה היה ממש בדקה ה־91. חודשים ספורים קודם לכן הסתיים המחקר של אחת התרופות שקיבלתי, כך שלא הייתי צריכה להיכנס למחקר כדי לקבל אותה. ולא רק שיכולתי לקבל אותה, גם יכולתי לשלם עליה בזכות הביטוח הפרטי שהיה לי מהעבודה. באותם ימים הייתי אמורה גם להחליף עבודה, אבל החלטתי להישאר במקום העבודה שלי בשטראוס, ובדיעבד התברר שאם כבר לחלות – אז שם, בחברה הכי מכילה שיש. כמו שאמרתי – העיתוי היה מושלם.
תחילת המסע הייתה מלווה בשוק טוטאלי, שברון ואובדן של החיים שהיו לפני. במהלך הבדיקות עלה חשד לגרורה במוח. אני זוכרת שאמרתי לעצמי – ביום שבו אקבל את התוצאות העולם יכול להתפצל לשניים: עולם אחד הוא של מיכל שעתידה לוט בערפל, בעולם השני נמצאת מיכל שאובחנה בסרטן שד, אבל גילתה את זה בזמן והחיים שלה יכולים להימשך. הבדיקות הראו שאין גרורה והחלטתי שאם זה המסלול שהגעתי עליו, אני אסתכל עליו בצורה טובה, חיובית, כדי שאוכל להחזיק את עצמי ואת המשפחה – ואני אהיה בסדר. אמנם זו תהיה שנה קשה, אבל אפשר להילחם בדבר הזה. לפניי היו כמה חודשים של טיפול תרופתי עם תופעות לוואי לא פשוטות לפני שיכולתי לעבור ניתוח להסרת הגידול, החלטתי לגייס את הכוחות שצריך ולעבור את זה הכי טוב שאפשר.
שלב ההכנות – מי יבשל ואיך תראה הקרחת?
את הקרחת בחרתי לעשות במסיבה עם חברות. הופתעתי לגלות שלא אני המצאתי את הגלגל ושאפילו יש למנהג הזה שם – מסיבת 'קרחנה'. הזמנתי את החברות, הן חיבקו ועטפו והיה הרבה מאוד בכי וצחוק. זה משהו שסימן עבורי את ההתחלה, שרתם את החברות למסע שלי, קישר בין כולן ונתן לכולנו הרבה כוח. התחושה הייתה שהולכים לדרך הזאת בצורה טובה. לילדים אנחנו מספרים הכול, מדברים ומשתפים, ולכן סיפרנו להם די בהתחלה מה עומד לקרות. חברה שהחלימה מסרטן מסוג אחר הציעה לי בתחילת הדרך לייצר מסגרת ברורה בבית, מי נמצא עם הילדים ומי מגיע איתי לטיפולים. הגדולה שלי הייתה אז בת שמונה, אחיה הצעיר בן שש והקטנה רק בת שנתיים. הבנתי שהדבר הכי נכון והגיוני עבורנו זה שבעלי, שפחות מסתדר במיון אבל מצוין עם הילדים, יחד עם אמא שלי, ישמרו על הילדים ואבא שלי והאחים ילוו אותי בטיפולים עצמם.
נושא הנראות היה לי קשה במיוחד. כביכול הוא השולי ביותר, אבל נראות של חולת סרטן הפחידה אותי. אבל דווקא מהשיער, נושא שלהרבה נשים קשה מאוד, היה לי פחות קשה להיפרד ולא הייתי מחוברת אליו במיוחד לפני. מחוץ לבית הלכתי עם כיסוי ראש. כמי שבין כה וכה מגיעה מהציבור הדתי, זה לא היה מראה חריג במיוחד ולסביבה היה די טבעי לראות אותי ככה. עם הילדים היה חשש, מה יקרה כשאמא תסתובב עם קרחת בבית? הילדים ייבהלו? אולי הגדולה לא תרגיש בנוח להביא חברות? בסופו של דבר, כשהקרחת הגיעה, המתח דווקא ירד ואני הרשתי לעצמי להסתובב חופשי, באישורה של ביתי כמובן. בשלב מסוים שמתי לב שהבן שלי הסיר לדמויות ה'פליימוביל' שלו את השיער, אבל רק לדמויות של הבנות הגדולות. כששאלתי אותו למה, הוא ענה בטבעיות – כי לאימהות יש קרחת.
ראיתי את תמונת הניצחון
כבר אחרי שבוע־שבועיים מתחילת הטיפולים לא יכולתי לבשל. למזלי, פעמיים בשבוע היינו מקבלים ארוחות שחברות מבית הכנסת היו מכינות וארוחת שבת שקיבלנו מהעבודה של בעלי. הוא מנהל בית ספר ובכל שבת הייתה תורנות של צוות אחר. בבית הייתה תחרות – של מי המרק טעים יותר? של צוות אנגלית או מתמטיקה? מבחינת הילדים זה היה סוג של חוויה. גם משטראוס קיבלנו תמיכה והפתעות הביתה, והם שמחו שאמא משחררת מתוקים חופשי. בתוך כל המאבק במלחמה, שמחתי שיש גם חוויה טובה לילדים, שזכו למעטפת הזו.
ועדיין, היה לי קשה עם השינוי בתפקידים, הרגשתי שהזהות שלי נמחקת. רגע אחד את אמא לשלושה ילדים וקריירה ורגע אחרי זה הכול נעלם. הבנתי שלפחות חצי שנה אני לא אוכל לתפקד, אבל אני כן אוכל להמשיך לעבוד. גם כאן התזמון שיחק לטובה. היינו בתקופה הראשונה שלאחר הקורונה, כשכולם כבר התרגלו לעבודה מהבית ובזומים ולכן היה לי ברור שאוכל להמשיך לעבוד גם מהמיטה, מההמתנה בתור לרופא או מהאשפוז. ככה יכולתי להיות לא רק – מיכל חולת הסרטן, אלא גם מיכל ממשאבי אנוש, זו שמתייעצים איתה וזו שמביאה תוצרים. זה המקום שבו יכולתי להיות פרודוקטיבית, כי בבית לא יכולתי, שם התפקיד היחיד שלי היה לשים כביסה במכונה ולהעביר למייבש.
המסע לא היה פשוט, ועליו אני גם אספר בטור הבא, אבל אגלה שהסוף היה טוב. איך עברתי את זה? אומרים שמי שיש לו את ה'בשביל מה' יכול לשאת כל 'איך'. ה'בשביל מה' שלי היה אותה תמונת ניצחון, היא הצליחה להחזיק אותי לאורך כל הדרך. בסופו של דבר ידעתי שזה לא תלוי בי, קיבלתי את כל הטיפולים ועשיתי את מה שיכולתי. זה לא באמת בידיים שלנו. אבל הייתה לי אמונה שהחזקתי בה כל הזמן – שבסוף יהיה טוב.
בין הרגע שבו התבשרתי כי אני חולה ועד לאותה תמונת ניצחון עברה כמעט שנה. בטור הבא אספר על אותה שנה מאתגרת, על ההתמודדות עם הכאב והחולשה וגם על הרגע המרגש שבו קיבלתי את הבשורה הטובה מכל.
התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. שירות לציבור, מוגש מטעם חברת MSD.
