המחלה הממארת הנפוצה ביותר בישראל היא סרטן העור, אלא שרבים לא מודעים לנזקי המחלה ויותר מכך – לכך שניתן למנוע אותה. ענבל כהן־תובל, מנכ"לית העמותה הישראלית לסרטן העור, על הפעילות להעלאת המודעות, התמיכה בחולים בימי המלחמה וגם הרגע שבו פגשה את המחלה במקום הכי קרוב אליה
ענבל כהן־תובל | מנכ"לית העמותה הישראלית לסרטן העור
בישראל מאובחנים בכל חודש אלף חולים וחולות חדשים עם סרטן עור על סוגיו השונים, מחלה שב־90% מהמקרים נוצרת כתוצאה מחשיפה לא מבוקרת לשמש, כך מספרת ענבל כהן־תובל, מנכ"לית העמותה הישראלית לסרטן העור. העמותה, שהוקמה לפני כתשע שנים, מספקת בית חם לחולי מלנומה וסרטני עור אחרים. "העמותה הוקמה על ידי חדווה גונן, ביוכימיאית שעבדה במעבדות המחקר של פרופסור אהרון צ'חנובר, וחלתה במלנומה בשלב ארבע. כשחלתה נאמר לה שיש לה כמה חודשים לחיות, אלא שחדווה עוד איתנו, פועלת בכל המרץ", מספרת כהן־תובל. "העמותה עוסקת בתמיכה לחולים ולחולות, במתן מענה ומידע ובשינוי מדיניות שקשורה בסרטן העור".
איך משנים מדיניות?
"המטרה היא להעלות את המודעות למחלה ולהתנהלות נכונה למניעה. בניגוד למחלות אחרות, את המחלה הזו אפשר למנוע. 90% מהחולים חולים בגלל חשיפה לא מבוקרת לשמש, וזה משהו שאנחנו יכולים לשנות אותו אם הוא יתנהל נכון. בשנתיים האחרונות אנחנו מקדמים עם משרד הבריאות את התוכנית הלאומית למניעת סרטן העור, אנחנו מקיימים ימי מודעות בחברות וארגונים שונים, פיתחנו לומדה בשיתוף המוסד לבטיחות וגיהות עבור עובדים החשופים לשמש, אנחנו מקיימים הרצאות בכל הארץ וגם תוכנית בשם 'בדיקה ניידת', שבה אנחנו מגיעים לחברות ולארגונים בליווי רופא או רופאת עור שבה העובדות.ים עוברות.ים בדיקת עור מקיפה של הגוף. רובם של האנשים שאנחנו מגיעים אליהם מסתכלים עלינו בשוק ולא יודעים על קיומה של בדיקה כזו, ובסופו של דבר למעלה מ־20% מאלו שנבדקו מופנים להמשך טיפול".
זה מפתיע לאור העובדה שאנחנו חיים במדינה שטופת שמש. נדמה שאמורה להיות מודעות גבוהה יותר בארץ.
"הבעיה היא שעבור רבים מאיתנו, שמש או סרטן עור מתקשרים לים, ושם זה מתחיל ונגמר. אנחנו לא מסתכלים על שאר הדברים. רוב האנשים לא נבדקים לפני שהם יוצאים לטיולים ממושכים, הורים לא מורחים את הילדים בבוקר לפני שהם יוצאים לבית הספר ולא מנחים אותם להימרח כל שעתיים. אנשים לא נמרחים כשהם יושבים ברכב, ובסוף אנחנו רואים את נזקי השמש שיש בנהגים. מצד אחד אנחנו נמצאים באזור שטוף שמש ומצד שני, חיים כאן אנשים שעלו ממדינות מרחבי העולם, הרבה מהם בעלי עור בהיר מאוד, ולכן אנחנו צריכים להתנהל אחרת לעומת השכנות שלנו. לאלו מתווספים גם גורמים אחרים, כמו למשל טרנד של טיקטוק שהופיע לאחרונה שבו בני נוער בודקים באתר השירות המטאורולוגי את אינדקס הקרינה, שנועד כמובן לסייע לנו להבין מתי לא לצאת מהבית, אלא שהם בודקים מהן השעות שבהם יצליחו להשתזף יותר בזמן קצר יותר. בסופו של דבר ב־90% מהמקרים המחלה נגרמת מחשיפה לא מבוקרת לשמש. בכל פעם שאני נחשפת לשמש, העור שלי משנה את צבעו וזה אומר שהוא נמצא במתקפה. הוא זיהה שמישהו מתקיף אותו הוא מנסה להגן על עצמו דרך כך שהוא כאילו עוטה עליו מעין 'שריון'. אלא שכמו במלחמה, העור נעשה מותש ממלחמה למלחמה. בסוף מספיקים שלוש או ארבע פעמים שבהם אנחנו 'נשרפים' בגלל חשיפה לא מבוקרת לשמש כדי שנכנס לסטטיסטיקה".
כשצחוק הגורל מכה
כהן־תובל, עוד מעט בת 42, מתגוררת בצור יצחק ואימא לשלושה ילדים, החלה לנהל את העמותה הישראלית לסרטן העור לפני מספר שנים. כשנה וחצי לתוך התפקיד גילתה להפתעתה כי לא אחר מאשר אביה חלה בסרטן העור. "לקח לנו הרבה זמן להבין מה יש לו. זה התחיל בתקופת הקורונה. הוא התלונן על כאבים חזקים מאחורי הראש באזור העורף והופיעה שם נפיחות. חשבנו שאולי הוא פיתח רגישות לגומיות של המסכות שכולנו נדרשנו להן אז. הכאב כל כך הפריע לו עד כדי כל שהוא לא הצליח לישון בלילה, אבל גם אחרי שהקפיד במשך שעות וימים לא לענוד את המסכה, הכאבים לא עברו. הוא התחיל בסדרת בדיקות, עבר מרופא לרופא, וכל אחד אמר שזו דלקת אחרת ונתן לו אנטיביוטיקה. במשך חודש וחצי הוא לקח 3–4 סבבים של אנטיביוטיקה. בשלב הזה משהו נראה היה לי לא תקין. הדעה הרווחת בציבור שסרטן זה לא כואב, ואם זה כואב לך זה כנראה לא סרטן. אבל בתור מי שנמצאת בתחום, אני יודעת שזה לא נכון. כל הזמן הזה קינן בי הרעיון שאם כל האנטיביוטיקה בעולם לא מצליחה לעצור את זה אז זה לא דלקת, ויש שם כנראה משהו עמוק יותר. התחלתי לחשוב שזה גידול והחלטתי לשלוח אותו לאונקולוג מומחה ראש צוואר. בבוקר שבו הגיעה הביופסיה הייתי אמורה לצאת לפגישות הראשונות שלי בכנסת לגבי התוכנית הלאומית. אני לא אשכח את היום הזה. כבר עמדתי לצאת מהבית ואימא שלי התקשרה אליי ואמרה לי שזה סרטן. ביקשתי ממנה שמייד תשלח לי את הסיכום הרפואי כדי שאוכל כמה שיותר מהר להבין במה מדובר ואדע לאיזה מהקולגות שלי לפנות. בינתיים כבר התקשרתי לחברה שתחבר אותי לעמותה של גידולי מוח ובאותו הזמן קיבלתי בוואטסאפ את הצילום מאימא שלי, ואני רואה שכתוב בסיכום Squamous Cell Carcinoma, סרטן העור של תאי הקשקש, ואני לא הבנתי מי צוחק עליי ולמה".
העובדה שיש לך את הידע והכלים איך להתמודד עם המחלה הזו עזרו לך להתמודד עם הבשורה?
"מצד אחד, ידעתי מה לעשות ולא הייתי צריכה להתחיל לחפש מישהו שיכווין אותנו, מצד שני המצב שלו היה גרוע מאוד, וכשישבתי מול הרופא והוא אמר שהסרטן לא נתיח, כי הסרטן מפושט והאזור בעייתי מאוד, הבנתי שזה אומר שיש רק אופציה טיפולית אחת. הבנתי את מה שההורים שלי לא כל כך הבינו, שזה הזמן להתחיל להתפלל שהטיפול יצליח. ש־50% אומנם מחלימים אבל יש 50% אחרים שעבורם אין עוד אופציה. למזלנו הטיפול השפיע והיום הוא כבר שנתיים בטיפול".
הסיפור של אבא שלך השפיע על הדרך שבה את מנהלת את העמותה?
"מאז שאבא שלי חלה אני חובשת שני כובעים, מצד אחד מנכ"לית העמותה ומצד שני כמטפלת בבן משפחה (Care Giver; בני משפחה המטפלים בבני משפחה חולים). הצורך לתמוך באבא שלי ולראות את ההתמודדות של אימא שלי שפך אור אחר על הנושא הזה, ובסופו של דבר זה חיזק את הפעילויות של העמותה לכיוונים מסוימים ואנחנו הולכים ומתמקצעים יותר ויותר בעולמות האלו, למשל יש לנו תוכנית של מלוות ומלווים, שהם למעשה חולות וחולים שהחלימו ועברו הכשרה מדויקת וספציפית לליווי של חולות וחולים חדשים".
להתמודד עם סרטן בזמן מלחמה
אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה שפוקדת אותנו כבר שבועות ארוכים הביאו להתמודדויות חדשות בעמותה. "בהתחלה נראה היה שכולם לקחו צעד אחורה. אם עד אז השיח שלנו עם המטופלים מול העמותה ובתוך הקהילות השונות היה עירני מאוד, בשלושה השבועות הראשונים נראה היה שנכנסו למעין קפאון. כשהבנו שמשהו קורה והמטופלים לא יוצרים קשר איתנו, התחלנו לדאוג"
ממה דאגתם?
"דאגנו שאנשים לא מגיעים לקבל את הטיפול שלהם. התחלנו להרים טלפונים לבתי החולים כדי לבדוק מה קורה שם, והבנו שמה שדאגנו שיקרה קרה. באופן גורף אנשים במשך שלושה שבועות לא יצאו מהבית. התחושה הכללית הייתה הרבה יותר הישרדותית. אנשים אמרו לעצמם 'אוקי, אז יש לי סרטן, אבל יש מצב שבעוד חמש דקות אני מת, אז למה להתעסק בזה?'. בשלושת השבועות האלו התחלנו בעבודה אינטנסיבית מאוד לפנות בכל פלטפורמה אפשרית למטופלים כשהמסר הוא – אנחנו פה, אנחנו מחכים לכם, בבתי החולים מחכים לכם, פנו אלינו. ואחרי שלושה שבועות הם באמת התחילו לחזור, ומהרגע הזה הכול היה קשה יותר. המצבים הרגשיים היו הרבה יותר חמורים, המעטפת המשפחתית החלה להיסדק, היו מטופלים שפונו מבתיהם, והדברים האלו השפיעו עליהם מאוד".
המסר של כהן־תובל, 'אנחנו כאן' מופנה למטופלים לא רק בימי מלחמה אלא 365 ימים בשנה. "לנפש שלנו יש כוח גדול מאוד בהחלמה. בן אדם, מעבר לטיפול רפואי שהוא מקבל, צריך להרגיש שיש מי שמקשיב לו, שיש מי שרואה אותו, הוא צריך להבין את הדברים שעוברים עליו ושהוא בעצמו מבין את הסימפטומים ושיש מענה לסימפטומים שחלים עליו, כל הדברים האלו הם האל"ף בי"ת שלנו בעמותה. אנחנו רואים את המטופלים, אנחנו האוזן הקשבת שלהם ואנחנו מספקים להם גם את כל המידע שהם צריכים – לדעת מה יש להם, לדעת מה האופציות הטיפוליות שלהם ולשלוט בניהול המחלה שלהם. זה נותן להם הרבה כוח להמשיך. אני מבקשת מהמטופלים, פנו אלינו, אנחנו פה כדי לצעוד אתכם בדרך הזאת יד ביד עד ההחלמה ולעזור לכם בכל מה שצריך בדרך. יש לנו את הידע, יש לנו את הניסיון, יש לנו את המקצועיות".
